<h1>ראב"ן סימן תמ"ח</h1>
<h2>דף כה.</h2>
אין שוחטין בהמה מסוכנת ביום טוב כגון גוססת והוא בשר כוס כוס כלומר מהר שחוט אותה קודם שתמות אלא כדי שיאכל ממנה כזית צלי מבעוד יום. ר' עקיבא אומר כזית חי מבית טביחתה ממקום שחיטתה ממש קודם שתפשוט וניתוח דהאמר רמי בר חמא הפשט וניתוח בעולה והוא הדין לקצבים לימדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר בלא הפשט. הא אסיקינן דרך ארץ ומוסר הוא שלא יהא אדם רעבתן אבל איסורא ליכא וכרב הוא דאמר בהמה שנשחטה כהילכתא בחזקת היתר היא עומדת עד שיוודע לך במה נטרפה והאוכל ממנה אין בו איסור ור' עקיבא קאי כוותיה ושיעור ר' עקיבא כדי שיחתוך מבשר הצואר אחר השחיטה מיד ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה כי כן ראוי לאכילה.
<h2>דף כז:</h2>
אין נימנין על הבהמה ביום טוב לפסוק לה דמים אבל נימנין עליה ואומר זו כמו זו שמכרת ערב יום טוב דמי אותה בהמה של ערב יום טוב ידועין ושוחטין ומחלקין בלא פסיקת דמים דתניא לא יאמר אדם לחבירו הריני עמך בסלע הריני במאתים שנמצא פוסק דמים אלא אומר לו הריני למחצה לשליש ולרביע וכן לא יאמר אדם לטבח תן לי בדינר בשר אבל שוחט הוא ומחלק ביניהם היכי עביד נותן לזה רביע ולזה רביעי או חצי לזה וחצי לזה.
<h2>דף כח.</h2>
ואסור לאדם לעשות בית יד לבשר לתלותו בו דאמר רב חייא בר רב אשי אמר רב אסור לאדם לעשות בית יד בבשר וה"מ בסכין אבל ביד שרי דאמר רבינא ובירא שרי כלומר לנוקבו באצבע לשנות מעובדין דחול.
והא דאין משחיזין את הסכין ביום טוב אסיקנ' דלא כרבי יהודה דאי ר' יהודה האמר אף מכשירי אוכל נפש דוחין את יום טוב. א"ל רבא לרב חסדא דרשינן משמך הלכה כר' יהודה א"ל יהא רעווא כל כי הני מילי מעלייתא תדרשון משמי וה"מ על ידי שינוי כגון אפומא דריחיא או אדיקלא אבל על גבי משחזת של אבן אסור דאמר אביי הוה קאימנא קמיה דמר שמואל והוה מעבר לסכינא אפומא דריחיא ואמרי ליה לחדדה קא בעי מר או לעבר שמנונית ואמר לו לעבר שמנונית וחזיתיה לדעתיה דלחדדה קא עביד והא דלא אמר לי מידי קסבר הלכה ואין מורין כן וה"מ סכין שעמדה ביום טוב מחידודה אבל עמדה מעיו"ט לא דכל מלאכה שאפשר לעשות מעיו"ט אין דוחין את היום טוב אפילו לר' יהודה דאמר הוא לבדו יעשה לכם כתיב הוא וכתיב לכם דהוא משמע הוא האוכל ולא מכשיריו וכתיב לכם לכל צורכיכם דאפילו מכשירין הא כיצד כאן במכשירין שאי אפשר לעשותן מעיו"ט כאן במכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט.
<h2>דף כח:</h2>
וכן שפוד שנרצף ביו"ט מותר כר' יהודה אבל נרצף מבעיו"ט אסור אע"ג דמיפשיט ליה בידיה ושפוד שצלו בו בשר והוציאו הבשר ממנו מותר לטלטלו ולהניחו בקרן זוית שלא יזיק מידי דהוה אקוץ ברשות הרבים שמטלטל אותו לצידי רשות הרבים שלא יזיק.
<h2>דף כט.</h2>
אומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה אבל לא המידה אוקמה שמואל דהא דתנן אומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה אף על פי שמכיל מדה ידועה כגון כלי שמכיל הין או חצי הין והוא עשוי להשתמש בו בביתו אבל לא במידה אבל לא בכלי המיוחד למדה למדוד בו לבני אדם שאינו עשוי להשתמש אלא למדוד בו בלבד כשהוא מוכר או קונה ואתא ר' יהודה למימר אפי' כלי העשוי להשתמש בו כיון שמכיל מדה ידועה אסור למלאותו וליתנו לחברו ביום טוב דהוי כאלו מודד ומוכר לו. ורבה אוקמה מאי אבל לא במידה שלא יזכור שם מידה שלא יאמר תן לי הין אלא יאמר מלא לי כלי יין והוא ממלא הין ונותן לו. ואתא ר' יהודה למימר כלי המיוחד למדה לא ימלאנה אבל העשוי להשתמש בו בבית אף על פי שמכיל מדה ימלאנו והשתא דלא איפסיקא הילכתא לא כשמואל ולא כרבה נראין דברי רבותינו הראשונים שהנהיגו במגניצא שלא ליתן לא בכלי העומד למדה ולא בכלי המיוחד למידה כלל כשמואל דמחמיר וכר' יהודה דמחמיר דתנא קמא הוא ר' מאיר דהוא סתם משנה להתיר אלא כלי העומד למדה כדברי שמואל ור' מאיר ור' יהודה הילכתא כר' יהודה ואפי' למאן דפסיק בדוכתא אחריתי אליבא דר' יוחנן הלכה כסתם משנה אין לנו להתיר אלא כלי העומד למידה כדברי שמואל ותימא לי היאך יש מקילין ועבדי כרבה אי משום דהוא בתרא לא היה כל כך אחרי ששמואל שהרי תלמידו של רב יהודה שהיה תלמידו של שמואל היה רבה ועוד דהא רב יהודה משמיה דשמואל הוא ופליג רבה על רבו ובמקום הרב אין הלכה כתלמיד אלא אם כן פסיק תלמודא בהדיא וכאן לא פסיק. ועוד שאפילו כרבה אין עושין שמשלחין בניהם ובנותיהם קטנים ועבדים ושפחות שאין יודעין טוב ורע ואומרים תן לנו הין או חצי הין וזה אפילו רבה אוסר ולא עוד אלא שאפי' סכום מקח מזכירי' שאומרי' תן לי בפשוט תן לי בשנים וכל זה גורם מה שהקילו למדוד במידה כרבה דאילו עבדינן כשמואל ור' יהודה היה כל אדם משלח כליו והיה אומר מלא לי כלי זה ולא היה מזכיר לא מידה ולא סכום מקח. ואפילו קיימא לן כרבה יפה עשו גאוני מגנצא שגדרו גדר שאין בא לידי זכירה מידה וסכום מקח וכל שכן אותן שמטילין אבן בתוך המידה כדי לבטלה ממידה שעוברין כמה עבירות שמודדין מידה ביום טוב ומקטינין המידה וגוזלין את הרבים ומטלטלין את האבן שהוא מוקצה ועליהם נאמר העמיקו ושחתו. דרש רב חסדא נחתום מודד תבלין ונותן לתוך קדירתו. בשביל שלא יקדיח תבשילו שלא יתן בו יותר מדאי.
ואמר רבה אשה מודדת קמח ונותנת לתוך העיסה כדי שתדע כמה קמח יש ותטול חלה בעין יפה אחד מכ"ד ומכאן התירו למדוד הקמח ביום טוב דפסח למצות.
<h2>דף כט:</h2>
ושונין את הקמח ביום טוב אחרי שהורקדה מערב יו"ט כדי לנקותה אם נפל בה צרור. אבל הרקדה לכתחילה לא מדלא קתני מרקידין את הקמח. והא דדביתהו דרב יוסף הוה נהלא אגבא דמהולת' שונה היתה ואמר לה רב יוסף דמותר לשנות כדרבה ואינה צריכה להפוך הנפה וכן כולהו עובדי בשונין מיירו אבל הרקדה הוי בורר ואסור.
הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו ויאמר לו תן לי גדי אחד וכו'. ברועה ישראל מיירי וכן פטם וכן נחתום וכן חנווני' כולהו בישראל מיירו כדפרישית לעיל אבל גוי לא וכן נמצא בהלכות גדולות משום שהדברים מותרין ואחרי' נוהגין בה איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם כך דברים האסורים ואחרים נוהגין בהם היתר אי אתה רשאי לאוסרן בפניהם דאמר ליה רבא בר רב חנן לאביי.
<h2>דף ל.</h2>
תנן אין מספקין ואין מטפחין ואין מרקדין במועד. והאידנא חזינן להו דקא עבדי ולא אמרינן להו מידי. א"ל וליטעמיך הא דאמר רבא לא ליתיב איניש אפומא דריחיא דזימנין דמיגנדר ליה חפץ ואתי לאיתויי והני נשי שקלי חצבייהו ואזלן ויהבן אפומא דמבואה ומיגנדר חצבייה וקא מייתו להו. ולא אמרי' להו מידי אלא הנח להן לישראל שיהו שוגגין ואל יהיו מזידים ולא שנא דרבנן ול"ש דאורייתא דהא תוספת יום הכפורים דאורייתא וקא אכלו ושתו עד שחשיכה ולא אמרי' להו ולא מידי.
<h2>דף לא.</h2>
אין מבקעין עצים ביום טוב אלא מן עצים המוכנין מעיו"ט והוא שביקע מעי"ט באומר עד דיי ולא היה דיי. וצריך לבקע ולא יבקע לא בקרדום ולא במגירה אלא בקופיץ.
<h2>דף לב:</h2>
תני בר קפרא ג' דברים בפתילה שלשה להחמיר וג' להקל. להחמיר אין גודלין אותה בתחילה ביום טוב, ואין מהבהבין אותה ואין חותכין אותה לשנים אם היא גדולה וראויה לב' נרות. להקל ממעכה ביד ושורה בשמן וחותכה באור בפי ב' נירות ומוחטין את הפתילה ביום טוב. פי' עדוי חשוכה מוקיר בלעז, שמסיר פחם שבראש הפתילה המעכב האורה. ואין גורפין תנור וכירים. ואם אי אפשר לו לאפות אא"כ גורפו מותר. א"ל רבינא לרב אשי אמר לן רב אחא דמר שרקין ליה תנורא. פירוש טוחין פי התנור בטיט כאשר נותנין הפת או הצלי בתוכו. א"ל אנן ארקתא דנהרא דפרת סמכינן כלומר אין אנו גובלין הטיט ביום טוב אלא נוטל מן העפר. המלוכלך אשר על שפת נהר פרת ובו אנו טחין פי התנור. וזה הטיט אשר בשפת נהר פרת מעיו"ט אנו מכינין אותו. מכאן אני למד שמותר לטוח ביום טוב פי התנור בטיט חוצות אחרי שטומנין בו את התבשיל בשבת. ואפר כירה מותר לגבל ולטוח בו בי"ט שאינו בר גיבול. ואמר רבא וקיטמא שרי.
ואין מנהיגין את הבהמה במקל ביום טוב דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא.
הא מדורתא מדורת האש ממטה למעלה אסור לתקן האש לשום לכתחילה עצים דקין סמוך לאש הכירה ולתת עצים זה על גב זה אסור דהוי כבנין שבונה ממטה למעלה וממעלה למטה שנותן העליונים תחילה ונותן אחרים תחתיהן. ועוד אחרים עד שמגיע לכירה שרי דלאו בנין הוא לטול שבט לחרוז בו בשר לצלות רב נחמן אסר ורב ששת שרי וכו' עד והילכתא יבישה שרי וכיון דראוי לצלות בגחלתו ראוי לצלות בו רטיבא אסור דכיון דאין ראוי לגחלתו אין ראוי לצלות בו.
<h2>דף לג.</h2>
ואין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן הברזל ולא משום דבר משום דקא מוליד אש בי"ט.
<h2>דף לד.</h2>
ובהמה שצריכה בדיקה כגון דרוסה ונפולה או שרצצתה בהמה אין שוחטין אותה ביום טוב דבעא מיניה ר' ירמיה מר' זירא מהו לשוחטה ביום טוב מי מחזקינן ריעותא או לא ולא איפשיטא וכיון דלא איפשיטא אזלינן לחומרא ואין שוחטין והא דשחיטה בהמה אינה צריכה בדיקה בריאה משום דסמכינן ארובא דרוב בהמות כשירות בבני מעיים ובריאה ולא איתליד בה ריעותא כרב הונא דאמר נשחטה הרי הוא בחזקת היתר עומדת עד שיוודע לך במה נטרפה.
ואין מלבנין את הרעפים לצלות עליהן בשר פי' אין מצרפין הקדירות חדשות באש דבודקן באש אם מקבלות האש ואפי' לשפות קדירה אצל האור חדשה בלי מים אסור. כדתניא אחד מביא את האור ואחד מביא מים, ואחד מביא את העצים ואחד שופת את הקדירה ואחד נותן מים ובשר כולן חייבין, ואמרי' בשלמא כולהו קא עבדי מעשה אלא שופת הקדירה מאי קא עבד ואמר ריש לקיש הכא בקדירה חדשה עסקינן ומשום ליבון דרעפים נגעו בה, תנו רבנן מולגין את הראש ואת הרגל במים חמים כדרך שמולגין העופות ומהבהבין אותן באור אבל אין טובלין אותן לא בסיד ולא בחרסי' להעביר השיער ואין גוזזין אותן במספרים ומסיקין ואופין בפורני ישן ואין מסיקין ואופין בחד שמא תפחת ואין נופחין האש במפוח פלושפלק אבל נופחין בשפופרת ואין מתקנין השפוד ואין מחדדין אותו ואין פוצעין קנה לצלות בו מליח אבל פוצעין אגוזים במטלת ואין חוששין שמא יקרע כל אילו כן הלכה.
<h2>דף לה:</h2>
מכסין את הפירות בכלים מפני הדלף. וכדי יין וכדי שמן. ונותנין כלי תחת הדלף ואם נתמלא הכלי שופך ושונה ואינו נמנע והרי הן לפניו כגרף של רעי.
<h2>דף לו:</h2>
ואם הדלף הוא בבית הריחים או בבית העצים שאין הגרף לפניו יוציא את מיטתו לשם וישב שם ויהיה לפניו כגרף ויוציא הדלף כדאמר בי ריחיא דאביי דלוף אתא לקמיה דרבא א"ל זיל עייליה לפוריך להתם דלהוי כגרף של רעי ואמר שמואל גרף של רעי ועביט של מימי רגלים מותרים להוציא לאשפה תניא נמי הכי וכו' עד וכשמחזירו לכלי נותן בו מים ומחזירו ומסקנא בגרף של רעי מוציאין אותו אפילו בפני עצמו בלא כלי דההוא עכברא דאישתכח באיספרמקי דרב אשי ואמר להו שקלוה בציציתיה ואפקוה כלומר בשערו.
כל שחייבין עליו משום רשות ומשום שבות ומשום מצוה בשבת חייבין עליו בי"ט ואילו הן משום שבות לא עולין באילן גזירה שמא יתלוש וכן לא ישתמש באילן לא לישב על שרשיו גבוהים מן הארץ שלשה ולא יתלה באילן שום דבר ולא רוכבין על גבי בהמה גזירה שמא יחתוך זמורה להכותה ולא שטין על פני המים גזירה שמא יעשה חבית של שייטין. ולא מספקי' ולא מטפחין ולא מרקדין שמא יתקן כלי שיר. סיפוק הוא בהמתו כמו ויספוק את כפיו טיפוח לרצונו ריקוד ברגל ירושלמי מפרש עוקר רגלו אחת ומניח אחת קיפוץ שתי רגליו כאחת בירושלמי טיפוח אחורי ידיהן ר' יונה שרי דהוה איסתבון ביומי והוון מטפחין אחורי ידיהון בהלוליה דר' שמעון ב"ר והוו מטפחין אחורי ידיהון בשבת עבה ר' מאיר קליה לקליהון ואמרו רבותינו הותרה שבת, שמע ר' אמר מי הוא זה שבא לרדותינו בתוך ביתינו שמע ר' מאיר קליה דרבי וערק נפקין פרי בתריה מפרי אפרח רוחא פקוליה דר' מאיר מעל קדליה אודיק לו מן כוותא דחכמא קדלי' דר' מאיר מן אחורוי אמר לא זכיתי לתוכה אלא על דחמיתי קדליה דר' מאיר מאחורוי.
אמר ר' אלעזר כל המשמיע קול בשבת אסור ומסקי' אקושי אתרעא בשבת לא ומה שמטפחין בנישואין האידנא כדרכן ולא מיחו בהן הראשונים משום דהנח להן לישראל שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין שידעו הראשונים דלא יהיו נמנעין בשביל מחאתן או שמא מתחילה הורו להן כלאחר יד כבהלוליה דר' שמעון ב"ר ומתוך כך עשו גם כדרכן ולא יכלו למונען, או שמא כיון דלפני חתן וכלה מצוה הוא אף ע"פ שהן משום שבות לא חשו למחות כדאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו במקדש משום דבמקדש מצוה הוא ה"נ מצוה. וכן הקשת שמש על הפתח בשבת לקרוא לבית הכנסת כיון דמצוה קא עביד לא מיחו בו. אבל הקשת דרשות אסור ואלו הן משום רשות.
לא דנין ולא מקדשין את האשה ולא חולצין ולא מייבמין, וכולהו שמא יכתוב. ואלו הן משום מצוה לא מקדשין ולא מעריכין משום דמיחזי כמקח וממכר.
<h2>דף מ.</h2>
ומשקין ושוחטין את הבייתות למה לי למימר משקין ושוחטין מילתא אגב אורחא קמ"ל דלישקי איניש והדר לשחוט מאי טעמא דאי איכא סירכא משמטא, כלומר המים נותקין את הסירכא פר"ח ובספרים שלנו משום סירכא דמשכא שתהא נוח להפשיט.
